קובייה הונגרית

היי... נחשו מי??

אתם בטח לא זוכרים אותי, כי פעם אחרונה שכתבתי לכם היה ריח של אוזני המן באוויר... והשנה הייתה 1948 בערך.

לא, אין לי תירוץ.

זאת אומרת, יש לי אלף תירוצים.. אבל בואו נסכם את זה בכך שחיכיתי לנושא טוב לכתוב עליו.

ואין כמו טיול טוב לחו"ל, ובמקרה זה – לבודפשט, כדי לעשות קאמבק! אמנם לא קאמבק במשרה מלאה, אבל זו התחלה.

אז כמו פוסט החו"ל הקודם שכתבתי – קחו בחשבון שהפוסט יהיה קצת ארוך ולא יתרכז בבגדים בלבד... אבל יהיו צחוקים, דרמות (לחסרי הסבלנות – גוללו ליום האחרון בטיול) ומלא תמונות של אוכל, אז שווה להישאר.

ערב יום שלישי – וולקאם

לטובתכם, אני אדלג על תיאור חוויית שדה התעופה, בעיקר כי היא לא מעניינת.

פרט אחד שאזכיר, כי הוא חשוב להמשך, הוא שפגשנו בשדה חבר ישן של עמית, חבר שלי.

התברר כי גם הוא טס לבודפשט במקרה.

נשמע כמו פרט שולי כביכול.

Wait For it.

בכל מקרה – הגענו לדירה שלנו במרכז העיר בשעות אחר הצהריים. הנחנו את הדברים ומיד יצאנו לאכול.

המקום הראשון אליו הלכנו היה מתחם street food בשם Karavan.

שדרה מקסימה עם אווירה כיפית.

שתינו איזה קוקטייל, אכלנו איזה גולאש והתחברנו לשורשים ההונגריים שאין לי (אבל יש לעמית, מסתבר).

לקינוח- כי כל הטיול הזה מבוסס על קינוח. וקינוח לקינוח. וקינוח לקינוח לקינוח. הבנתם את הרעיון. בכל מקרה - הלכנו לאכול את גלידת הורד המפורסמת (Gelaro Rosa).

יפה יפה שבא לבכות. ולאכול.

משם המשכנו לשופינג. כן, כן, כבר בערב הראשון. אני אהיה כנה – כשתכננו את הטיול, היו כל כך הרבה המלצות למקומות לאכול בהם שלא נותר לי זמן בתכנון לשופינג.

זה חסר תקדים!

אני?! לא משאירה זמן לשופינג?!

נאלצנו לתקן את העניין ולדחוף כמה שעות בערב הראשון.

למזלי, או לצערי, לא היו כל כך הרבה מקומות לשופינג.

הלכנו לרחוב הקניות הראשי – ואצי אוצה ושם היו בעיקר את חנויות הרשת המוכרות כמו זארה, מנגו, ברשקה, פול אנד בר ו- H&M וגם כמה חנויות שאין אצלנו בארץ כמו C&A וחנות הנעליים CCC.

המחירים היו קצת יותר זולים מהארץ, אבל לא בהרבה.

כמובן שקניתי קצת, זאת בכל זאת אני..

כמו את החולצה הזאת למשל:

והנעליים האלה:

בכל מקרה – רצוצים ומרוצים גררנו את עצמנו לבר הקוקטיילים- Tiki Bar. מקום שהומלץ על ידי רבים, ובצדק. הכול היה ממש מגניב חוץ מהשירות האיטי (שמאפיין את העיר מסתבר) והמחירים ה"יקרים" (כמו בארץ.. מה שנחשב סוג של יקר בבודפשט).

יום רביעי – המדריך לתייר

מצוידים במצלמה ולאחר ארוחת בוקר טעימה של טאפאס סנדוויצ'ים הלכנו לבקר ב-Central Market- מתחם גדול לקניית אוכל ומוצרים מקומיים – כמו בגדים מקומיים, תיקי עור, דברי עץ וכד'.

טעמנו לנגוש (מעין סופגניה עם מילויים שונים, בתמונה- קרם וניל), קנינו קצת מזכרות והצטלמנו על רקע הנוף המהמם ומשם המשכנו לבית הכנסת הגדול..

לא לפני שהציעו לנו לרכוש כרטיסים לאוטובוס התיירים בעיר, בערך 20 פעמים שונות.

כנראה ממש נראינו כמו תיירים.

בית הכנסת היה יפהפה מבפנים והחצר האחורית הייתה מרשימה גם היא.

כדי לאזן את כל היהדות הזו שספגנו, הלכנו מיד לאחר מכן לבקר בכנסיית אישטוון הקדוש.

המבנה מבחוץ כל כך אדיר ויפה. וגם מבפנים. אנחנו התרשמנו.

את ארוחת הצהריים בילינו ב-Menza, שם אכלנו, בין היתר, מרק שום קרמי נפלא בתוספת לנגוש ממולא גבינה.

משם המשכנו, בנוהל, למסאז'. הפעם הלכנו ל – Mandala Day Spa והיה ממש מעולה! מומלץ לגמרי.

אחר כך המשכנו לגלריית תלת מימד – גלריה אינטראקטיבית בה מצוירות תמונות תלת מימד על הקירות וניתן להצטלם איתן. האמת, היה ממש נחמד ומשעשע.

אחרי שנ"צ קצר, הלכנו לארוחת ערב במסעדת For Sale המיוחדת – בה המנות ע-נ-ק-י-ו-ת, דפים תלויים על כל התקרה ויש קערת בוטנים ענקית במרכז השולחן שניתן לפצח ולזרוק את השאריות על הרצפה. מרק הגולאש היה מדהים.

לסיום היום עלינו על שיט לילי בנהר הדנובה שהיה מואר ורומנטי (זה הזמן לעשות "אוווווו").

יום חמישי – בודה

אחרי ביקור בבית הפרלמנט המרהיב, את רוב היום בילינו בצד של בודה. למי שלא מכיר, זהו לא ביטוי הונגרי שאומר שהפכנו לנזירים בודהיסטים.. לא תמצאו תמונות כאן שלנו בגלימות וקרחת. בודפשט מחולקת לבודה ופשט. פשט – החלק העירוני יותר, ובודה – החלק היותר פסטורלי.

אגב, כבר אמרתי לכם שעמית ממש טוב כצלם סלפי?

בכל מקרה, היינו בכנסיית מטיאס ומצודת הדייגים, אכלנו עוגת קרמשניט מדהימה ב- Ruszwurm ונתנו כיף ל-Buda Castle – שם גם עצרנו לשתות משהו וצפינו בנוף.

כמובן שהיינו חייבים לאכול ארוחת צהריים אחרי, מה שהוביל אותנו למסעדת המבורגרים מטורפת בשם Tuning. שפוכים ושבעים קרסנו לשנ"צ.

בערב הלכנו ל-Mr. Funk, חנות דונאטס מטורפת בה שתיתי שייק יוניקורן מהמם! אחר כך ראינו את מופע המזרקות המשמח לבב ועין באי מרגיט ומשם המשכנו לפאב (או יותר נכון לקומפלקס) הסופר מגניב Szimpla Kert. הפאב מורכב ממספר מתחמי בר, מתחם הופעות חיות וממבנה מורכב לפחות כמו דיזינגוף סנטר. חוויה.

יום שישי – טובלים ונהנים

ארוחת בוקר קצרה ומשם עשינו את דרכנו לפארק העירוני ול- Vajdaunyad Castle (אולי זה הזמן לציין שההונגרים נרדמו על המקלדת שלהם כשהם המציאו את השפה). היה מהמם וניצלנו את כל היופי הזה לצורך.. איך לא... בוק (ואולי זה הזמן להודות לעמית המסכן).

אחר כך המשכנו למרחצאות Szechenyi.

במבט ראשון – מלא אנשים זקנים בשלוליות חמות במתחם סגור בריח של ביצה סרוחה.

במבט שני – זה:

אז היה ממש כיף.

משם הלכנו לארוחת צהריים ב – Elso Pesti Reteshaz. בקצרה – יקר ולא מוצלח.

נקסט!

לאחר שנ"צ ממושך, גלגלנו את עצמנו, כמיטב המסורת, לסיור פאבים. לצערי משם אין תמונות הפעם, אבל תכלס זה אומר שהיה מוצלח כי היינו עסוקים בלשתות ולהכיר אנשים מכדי לצלם. הכרנו בריטים, קנדים, אמריקאים וגרמנים נחמדים וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים.

יום שבת – אוי ויי זמיר (ואחווה ישראלית)

את היום האחרון שלנו התחלנו בארוחת בוקר במסעדת A table הנעימה ואכלנו אגז בנדיקט וחביתה ואת פאי הלימון האלוהי שלהם.

עד כאן – לא חשדנו.

כשביקשנו את החשבון, התכוונו לשלם באשראי מאחר ונגמר לנו המזומן, משום מה – כרטיסי האשראי שלנו (שלושתם), לא עברו. ביקשנו מהמלצרית שתפנה אותנו לכספומט הקרוב ועמית הלך לנסות להוציא כסף. אחרי כמה דקות הוא חזר ואמר שהמשימה נכשלה.

מבוהלים ומודאגים בדקנו את חשבונות הבנק שלנו ואכן נראה היה שהייתה לנו בעיה.

הבעיה הגדולה יותר הייתה שביום שבת אין עם מי לדבר וכל שינוי בחשבון לא נכנס לתוקף.

בעודי נכנסת להתקף חרדה קטן שמעתי עברית מהשולחן ליד.

הרפלקס הראשוני שלי היה, כמו בכל ימי הטיול, להתעצבן – "לעזאזל, הישראלים האלה בכל מקום!"

אבל בעודנו מתבוססים בלחצינו, חשבתי לפנות אליהם ולבקש עזרה.. אחווה ישראלית.. יש דבר כזה הרי.. כל ה- "ישראלים זרים נפגשים בחו"ל ומשחקים את אתה מכיר את...?"

אז ניגשנו אליהם והסברנו את מצבינו.. ביקשנו שיעזרו לנו עם כסף מוזמן בעוד אנחנו נעביר להם העברה בנקאית באותו ברגע.

למזלנו – אחווה ישראלית – it's a thing!

הם הסכימו!

שילמנו את החשבון ויצאנו מבית הקפה רגועים בעודנו מנסים לגבש תוכנית.

או יותר נכון – מבוהלים ומתרוצצים כמו עכברים בין 80 כספומטים שונים מנסים להוציא כסף ומדמיינים את עצמנו מדדים ברגל לשדה התעופה לטיסת החזור שלנו בלילה, עם כל המזוודות, מאחר ולא היה לנו כסף אפילו למונית.

עכשיו – זוכרים את הפרט הכביכול שולי שהזכרתי בהתחלה- חבר של עמית?

נזכרנו שהוא שם!

העניין הוא.. שלא היה לנו את מספר הטלפון שלו..

אז התחלנו בשיחות טלפון לכל מי שאנחנו מכירים כדי להשיג את המספר ו.. הצלחנו!

השגנו אותו ובטיימינג מושלם, הוא אכל ארוחת צהריים באזור – רגע לפני שהיה צריך להגיע לשדה התעופה.

פגשנו אותו, הוא נתן לנו כסף מזומן ואנחנו העברנו לו כסף בהעברה בנקאית ובכך שמנו את העניין מאחורינו.

החלטנו שנמשיך את היום שלנו כדי לא להשאיר טעם חמוץ מהטיול.

הלכנו ל- Gellert Hill, הר עם נקודת תצפית מהממת על העיר.

משם המשכנו לארוחת ערב במסעדה איטלקית בשם Vapiano. אמנם האוכל היה טעים, אבל ההמתנה במשך יותר משעה כדי להזמין ממש לא הייתה שווה את זה. מה גם שעמית ואני הרגשנו לא טוב – ספק מלחץ, ספק משווארמה מפוקפקת שאכלנו בלילה שלפני זה לצד איזו שפעת שהתחילה אצל עמית.

אז כמו שאתם מבינים, הטעם החמוץ מלפני כן... חזר. ואני לא מתכוונת לשווארמה המפוקפקת.

התעקשנו לסיים את הטיול בנימה חיובית!

החלטנו ללכת לעשות מסאז' רגליים תאילנדי. היה פשוט קורע מצחוק. התאילנדיות בקושי ידעו אנגלית ואנחנו בקושי הבנו מה הן אומרות. הן הרגו לנו את כפות הרגליים, ולא רק לנו – צחוק מבוכה וכאב נשמע בכל רחבי המקום. בעודנו מבקשים בעדינות (בעיקר עבור עמית) שיפסיקו למלוק לנו את אצבעות הרגליים, משפחה ישראלית אחרת צפתה בנו מתגלגלים מצחוק והתחילה לשתף שגם הם סבלו מהמסאז' התאילנדי הסדיסטי שהם קיבלו.

שוב – אחווה ישראלית!