ארץ המגף בנעלי הליכה וסנדלים

נו, אל תעשו לי כאלה עיניים.

אני יודעת, שפעם אחרונה שכתבתי הייתה לפני 8 חודשים (חשבתי עליכם כל הזמן, אני נשבעת!).. אבל מה לעשות? אנחנו כמו משפחה רחוקה אתם ואני, נפגשים בשמחות. בחגים ומועדים. נותנים שתי נשיקות בלחי, מקשיבים לכל הסיפורים אחת של השני ואז הולכים ומרכלים מאחורי הגב על "שנחמד מצידה לבוא באמת". בכל זאת, פולנים. אז בואו תקשיבו קצת לסיפורים שלי ואז לכו לרכל עליי מאחורי הגב :)

והפעם על הפרק – הטיול המהמם של עמית ושלי לצפון איטליה! לדולמיטים, אגם גארדה ואגם קומו ליתר דיוק.

היה מהמם, היה טעים והיה קצר.

קודם כל אתחיל ואומר שלעמית הייתה עבודת שכנוע קלה כדי שאסכים לצאת לטיול בו לא מתוכנן שופינג ודווקא כן מתוכננת הליכה בהרים.

השיחה הלכה בערך ככה:

עמית: "אני רוצה שנצא לטיול נופים עם מסלולי הליכה"

אני: "שום סיכוי"

עמית: "יהיה אוכל איטלקי"

אני: "טוב, בסדר"

אמרתי שהייתה עבודת שכנוע קלה.

לאיטליה הגענו בשעות הערב ולכן החלטנו להישאר לישון בקרבת שדה התעופה ברגאמו (שליד מילאנו). לאחר שאספנו את הרכב ששכרנו, יצאנו לכיוון מלון מגניב בשם ART&Hotel שנמצא כ-15 דק' מהשדה. המלון הוא בעצם גם גלריה של יצירות אומנות, מה שהופך אותו לאפילו יותר מגניב ומעניין.

כאשר הזמנו במלון פסטה לארוחת ערב, המלצר חזר מיד עם סלסלת לחם ומקלות לחם. בהיותנו טריים באיטליה וקמצנים מישראל, הסתכלנו אחד על השנייה בבהלה ואז חזרה למלצר – "זה.. בתשלום..?" שאלנו בזהירות. "לא, ככה זה באיטליה כשמזמינים פסטה.. מקבלים לחם" הוא ענה.

עינינו נפתחו באושר ואז גם פינו, אשר חיסל את הלחם ב-2 דקות בערך.

יום ראשון – סירמיונה, מלצ'סינה ואגם טנו

את יומנו הראשון התחלנו בנסיעה לאגם גארדה – אגם ענק ויפיפה המוקף בעיירות ציוריות.

העיירה הראשונה בה עצרנו הייתה סירמיונה, שנמצאת כשעה וחצי מהמלון בו ישנו.

כבר בחניה של הרכב התגלה אלינו אגם גארדה המרהיב בצבעו וביופיו.

בהליכה לאורך האגם, הגענו אל טירת סירמיונה – מבנה עתיק וגבוה ממנו ניתן לצפות על סירמיונה כולה. התהלכנו לנו ברחובות העיירה הצרים והציוריים, אכלנו גלידה בגודל של הראש שלי, הסתובבנו בין החנויות הקטנות (בהן, יש לציין, אני התאפקתי לא לקנות כלום ועמית לעומת זאת, יצא עם שקיות).

משם המשכנו לעיירה מהממת נוספת בשם מלצ'סינה.

מלא מסעדות, נקודות תצפית יפות לאגם, חנויות קטנות של פיצ'פקעס על כל צורותיו ועוד יותר - חנויות של תיקים. החליטו לבחון את המשמעת העצמית שלי מסתבר.

אבל עמדתי במשימה!

תכלס את אותו כסף בזבזתי על אוכל, אבל משום מה לבזבז כסף על אוכל נחשב יותר לגיטימי מעל תיקים. לכו תבינו.

במלצ'סינה לקחנו רכבל להר מונטה באלדו, נקודה גבוהה ומהממת (מבטיחה לחפש בהמשך שמות תואר נוספים כדי לתאר את היופי הזה).

היעד הבא שלנו היה אגם טנו.

בדרכנו לאגם, ראינו בצד הדרך שילוט אל Canale di Tenno.

חיפוש קצר בגוגל הוביל אותנו לגלות שמדובר בכפר מימי הביניים ששומר בצורה מרהיבה.

המקום היה שומם לגמרי ובאמת הרגיש כמו פיסת היסטוריה שקפאה בזמן.

משם הגענו לאגם טנו היפה.

בגלל שהתחיל להחשיך ומפאת העייפות, בחרנו שלא להסתובב סביבו, אלא להמשיך אל דירתנו בעיירה אורטיזיי שבדולמיטים.

היינו רעבים וחיפשנו מקום לאכול בו ארוחת ערב, אבל מסתבר שלחפש אוכל בשעה 22:00 בעיירה שיש בה אולי 5-6 מסעדות גם בשעות היום, היא משימה לא פשוטה. אחרי שהגענו לשני מקומות סגורים, הצלחנו לאתר פיצה באחת המסעדות. פיצה מצוינת שהגיעה לנו בדיוק בזמן. עייפים אך מרוצים חזרנו לדירה.

יום שני– מאונט סאוץ' ואגם בראייס

מאחר וביום שלפני הגענו לאורטיזיי רק בשעות הערב, לא זכינו לראות את הנוף המדהים שהשתקף לנו מחוץ לחלון. לכן, כשקמנו בבוקר למחרת, נדהמנו לגלות כמו יפה העיירה.

לאחר חיפוש ממושך למה שנוכל להחשיב כארוחת בוקר (מסתבר שהאיטלקים מסתפקים בקפה ומאפה.. כדי לזכות בסנדוויץ' או בחביתה, לא עלינו, צריך לקפוץ לעיירה השכנה), עלינו על רכבל למאונט סאוץ', הר ובו מסלול הליכה של כ-4 שעות.

אגב, אם הייתם כאן בפרקים הקודמים, אתם יודעים שלפעמים עמית מצלם ממש ממש טוב.

נגיד כאן- "מאמי, תצלם אותי קופצת!"

הוא:

בכל מקרה, הנוף באמת היה מרהיב.

והאמת, ההליכה הייתה ממש כיפית ולא קשה. בחצי הראשון של המסלול. החצי השני לעומת זאת..

רגע, אבל בואו נתרכז בחצי הראשון קודם.

חיפשנו את דרכנו לנקודת עצירה, בקתה, בשם זאנון. שם אמרו שכדאי לעצור לאכול ולשתות משהו אל מול הנוף.

בדרך לשם, רצינו לוודא שאנחנו בכיוון הנכון, ולכן כשפגשנו חבורת מטיילים שאלנו אותם האם זה הכיוון לזאנון. מסתבר שאלו היו חבורת גרמנים לא דוברי אנגלית, כי התגובה שקיבלנו בתמורה הייתה נראית מהצד כמו חבורת ברווזים מגעגעים: "יאפ, יאפ, יאפ, זאנון, יאפ, יאפ, יאפ", בעודם מחליפים מבטים לאישור.

אמרנו תודה וביי לאמא אווזה וילדיה, והמשכנו בדרכנו.

נקודת העצירה בזאנון בהחלט הייתה נפלאה. בירה קרה, אוכל ונוף להרים. מה יכול להיות רע?

הבעיה הייתה, שמשם היינו צריכים למצוא את הדרך חזרה לרכבל.

וכאן אנחנו נכנסים לחצי השני.

יכולנו לחזור מאיפה שהגענו... אבל רצינו לגוון, לראות עוד מהנופים היפים הללו.

מה שלא ידעתי, שהדרך חזרה מלווה בעלייה. הרבה עלייה.

עכשיו, להזכירכם, אני יצאתי לטיול הזה בשביל האוכל.

I didn't sign up for this!

בואו נגיד שפעם אחרונה שעשיתי כושר היה בגלל שהציון שלי בבגרות היה תלוי בכך.

אז דמיינו כמה מביך היה לי שנאלצתי לעצור כל 5 דקות ולהתנשם בכבדות, בעוד שסבאל'ה אתלט איטלקי עובר בקלילות לידי...?

לא נעים.

נאלצתי להעמיד פנים שאני עוצרת כל 5 דקות כדי להתרשם מהנוף.

כמו פה - זו אותה תמונה הרי.. ב-3 וריאציות שונות! מה לא אעשה בשביל עוד קצת מנוחה?

בכל מקרה, אחרי כמה שעות נוספות, הגענו לרכבל המיועד. הייתי כל כך מאושרת וגאה בעצמי!

משם החלטנו שדיי להליכה ונסענו לאגם בראייס.

האגם הכי יפה שראינו באיטליה אני חושבת.

כל כך ציורי.

מה שטיפה הרס את האווירה היו שתי בנות שלא הצליחו להשתלט על הסירה שלהן והתחילו להישטף בזרם הנהר לקראת גשר שכמעט ערף להן את הראש. אנשים.. אם אתם לא יודעים מה אתם עושים.. פשוט אל.

למזלן, בחור אחד תפס להן את הסירה בזמן כדי שהן יוכלו לברוח ואז כמה גברים נוספים רצו לעזור למשוך את הסירה מחוץ לנהר. אני לעומת זאת, בהיותי האדם המועיל שאני, העדפתי לעמוד ולצלם אותם מהצד:

ברגע שכל האקשן הזה נגמר, יכולנו להנות באמת מהאווירה הנעימה שבאגם ולנשום את האוויר הצלול ומהשמש החמימה.

החלטנו שדי לנו ליום אחד. נסענו חזרה לאורטיזיי, אכלנו ארוחת ערב שכללה כמובן שטרודל תפוחים מצוין, כי מסתבר שזה מה שאוכלים כאן, וסגרנו את היום.

יום שלישי – מעבר פורדוי, אגם קראצה, אגם מולבנה, לואקר ולימונה

עזבנו את דירתנו באורטיזיי מוקדם בבוקר והמשכנו לכיוון מעבר פורדוי.

מעבר פורדוי הינו רכס הרים גבוה שעוד היה מושלג, כלומר משמעותית יותר קר וגבוה ממה שחווינו עד אותו רגע. הנוף בדרך לפסגה היה יפיפה.

עלינו על רכבל, ראינו קרח ושלג בכל מקום ושתינו שוקו חם כדי לאזן את כל הקור.

משם נסענו לאגם קראצה.

מים טורקיזיים, עצים והרים. ומלא צמחייה מתה מסביב.

לא ברור מה קרה שם, אבל היה נדמה כאילו הייתה שריפה או כריתה של כל העצים שמעל האגם, מה שקצת הרס את הפסטורליות.

אבל לצורך התמונות – התעקשנו והצלחנו למצוא נקודות יפות שהיו שוות את הביקור.

משם המשכנו לחנות של הופל המוכר הלואקר, שמסתבר נוסד באיטליה. הגענו לעיר בשם בוצאנו ושמחנו לגלות שמדובר לא רק בחנות אלא גם במסעדה! אז קנינו מזכרות לחברים ומשפחה, אכלנו ופל בלגי ושתינו קפה קר והטענו את מצברי הסוכר.

המשכנו לדרכנו בדרך למלון בעיירה לימונה שבגדה המערבית של אגם גארדה. עשינו עצירה קצרה באגם מולבנו:

ומשם ישירות לבריכה שבמלון, לנוח קצת אחרי כל הנסיעות.

כמובן, שלא ויתרנו גם על לשתות אפרול שפריץ, מה שנהוג לשתות באזור, מה שגמר עליי סופית אחרי יום מעייף שכזה (העבירו תמונה בעזרת החץ כדי לראות את הלפני והאחרי).

יום רביעי – לימונה, גארדונה ריביירה, אגם קומו, ברונטה ובלג'יו

את היום פתחנו בהסתובבות בעיירה בה ישנו, לימונה.

עיירה מתוקה בה פעם היו הרבה גידולי לימון ולכן כיום יש שם לימונים ב-כ-ל מ-ק-ו-ם.

פסטה בטעם לימון, משקאות בטעם לימון, שלטים עם צורות של לימון.. הבנתם את הקטע.

ציניות בצד, כל פריטי הלימון האלו דווקא היו חמודים מאוד והוסיפו לקסם של המקום.

והאטרקציה הכי מבוקשת בעיירה – מה שהיה פעם בית גידול של לימונים וכיום הוא מוזאון. על גידול של לימונים.

אז אולי לא מצאנו את המוזאון למרתק, אבל הייתה ממנו תצפית יפה על האגם.

התחנה הבאה שלנו הייתה עיירה נוספת בשם גארדונה ריביירה, בה בעיקר עשינו עצירה כדי לאכול, מפאת חוסר זמן.

אכלנו במסעדה בשם Locanda Trattoria Agli Angeli שהייתה פשוט מצוינת.

הזמנו מאפה פילו עם גבינת ריקוטה בפנים על מצע של קומפוט תפוחים כמנה ראשונה, ולמנה שנייה אני הזמנתי את הניוקי פטריות שלהם שהיה הניוקי הכי טעים שאכלתי אני חושבת.

מילאנו את הבטן בכל הכיף הזה והמשכנו לכיוון אגם קומו.

רצינו להגיע לרכבל בעיירה ברונטה שהיה אמור להוביל אל מגדלור ונקודת תצפית יפה על אגם קומו.

הבעיה הייתה שוייז כיוון אותנו לחלקו העליון של הרכבל, ולא לחלקו התחתון, מה שגרם לנו לעבור בכבישים צרים שאצלנו בארץ היו נחשבים כחד סטריים בקושי, או כמו שעמית קרא להם– חצי סטריים אך מסתבר שבאיטליה הם נחשבים דו סטריים, וזה לא כולל רוכבי האופניים ועבודות התחזוקה שבדרך.

היינו בטוחים שאנחנו יוצאים עם שריטה על הרכב במקרה הטוב ופחות מראה או שתיים במקרה הפחות טוב.

למזלנו הצלחנו לצלוח את הדרך אבל אז התחילה הסאגה של מציאת חנייה.

חבריי התל אביבים, אני רוצה לעודד אתכם ולומר – יש יותר גרוע מתל אביב כשזה נוגע לחניה.

זה קיים.

אחרי חיפוש מתמשך בכבישים הצרים ושנייה לפני שהתייאשנו, ראינו רכב יוצא מחניה!

באושר עילאי (המעורב בחוסר חשק מוחלט בשלב הזה), יצאנו מהרכב אל כיוון המגדלור.

האמת, זה היה שווה את זה.

נקודת התצפית הייתה סופר מרשימה וממש שמחנו שצלחנו את הדרך.

אחרי 10 דקות בערך (וזה אחרי שלקנו את הזמן, בכל זאת – לא היה פשוט להגיע לשם), חזרנו לרכב והתחלנו את דרכנו לעיירה בלג'יו.

עיירה מקסימה נוספת, עם רחובות צרים וציוריים, עם נוף מרהיב לאגם ועם פיצה מעולה.

אגב, בעודנו מסתובבים בעיירה, פנו אלינו זוג אמריקאי וביקשו שנצלם אותם ואנחנו ביקשו שיצלמו אותנו. מפה לשם – מסתבר שהם יהודים שנפגשו בזמן שהיו ב"תגלית" כאן בארץ. עולם קטן.